7 דברים שלא כדאי להגיד לילדים על אוכל ומשקל ומה כן כדאי להגיד במקום:
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בריאים. שיאכלו טוב, שיגדלו היטב, שיהיו פעילים וירגישו טוב בגוף שלהם.
וכשאנחנו רואים ילד שאוכל הרבה ממתקים, מבקש שוב תוספת, עולה במשקל או מתחיל להתעסק בעצמו במראה שלו – טבעי שנרצה להתערב.
לפעמים זה יוצא במשפט קטן ליד שולחן האוכל:
"אתה באמת עדיין רעב?"
"אולי מספיק?"
"כבר אכלת היום מתוק."
"אם תמשיך לאכול ככה אתה תשמין."
המשפטים האלה נאמרים בדרך כלל מתוך דאגה ורצון לעזור. אבל דווקא כשמדובר בילדים, למילים שלנו סביב אוכל ומשקל יש משמעות גדולה.
ילדים עדיין בונים את מערכת היחסים שלהם עם אוכל ועם הגוף. הם לומדים לזהות רעב ושובע, להתמודד עם מזונות שהם מאוד אוהבים, להבין מה הגוף שלהם צריך – ובמקביל הם לומדים מאיתנו איך להתייחס לגוף שלהם.
לכן אחת המטרות החשובות שלנו כהורים היא לא רק מה הילד יאכל היום,
אלא איזו מערכת יחסים עם אוכל ועם הגוף אנחנו עוזרים לו לבנות לשנים קדימה.
הנה שבעה משפטים שכדאי לחשוב עליהם מחדש – ומה אפשר לעשות במקום.
1. "אתה בטוח שאתה עדיין רעב?"
הילד סיים מנה ומבקש עוד.
לפעמים התגובה האוטומטית שלנו היא לעצור אותו:
"אכלת מספיק."
"רק עכשיו אכלת."
"אין מצב שאתה עדיין רעב."
במיוחד אם מדובר בילד שנמצא במשקל גבוה, ההורה עלול להרגיש שאם הוא לא יעצור אותו – הוא אינו עושה את תפקידו.
אבל יש כאן נקודה חשובה: רעב ושובע הם תחושות פנימיות.
אנחנו יכולים לראות כמה הילד אכל, אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת כמה הוא רעב.
התיאבון של ילדים גם אינו קבוע. ילד יכול לאכול מעט מאוד בארוחה אחת ולהפתיע אותנו בכמות שהוא אוכל בארוחה אחרת. הוא יכול להיות רעב יותר אחרי יום פעיל, בתקופות של גדילה או פשוט כי הארוחה הקודמת הייתה קטנה.
כאשר אנחנו שוב ושוב אומרים לילד מבחוץ מתי הוא "אמור" להיות שבע, אנחנו עלולים להחליש בהדרגה את האמון שלו בתחושות הגוף שלו.
אז מה כן?
כדאי ליצור מסגרת אכילה טובה: ארוחות מסודרות, מזון מגוון ומשביע וזמנים יחסית ברורים לאכילה.
בתוך המסגרת הזו אפשר לתת לילד מקום להרגיש ולבחור כמה הוא צריך לאכול.
אפשר גם לעזור לו לפתח סקרנות כלפי הגוף:
"אתה עדיין מרגיש רעב?"
"בא לך עוד? אתה מוזמן לקחת."
המטרה אינה לתת לילד לאכול ללא שום מסגרת. המטרה היא לשלב גבולות הוריים עם הקשבה לגוף של הילד.
2. "אם תמשיך לאכול ככה – תשמין"
עבור מבוגר, המשפט אולי נשמע כמו אזהרה בריאותית.
אבל ילד יכול לשמוע משהו אחר לגמרי:
להיות שמן זה דבר רע.
אם אשמין, משהו בי יהיה פחות בסדר.
מכאן הדרך לבושה בגוף יכולה להיות קצרה.
ילדים חיים בעולם שממילא שולח להם מסרים רבים על רזון, יופי ומראה. הם פוגשים אותם ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, בבית הספר ולעיתים גם בין חברים.
הבית יכול להיות המקום שמאזן את המסרים האלה – ולא מחזק אותם.
בנוסף, הפחדה מפני השמנה לא בהכרח מלמדת ילד לאכול טוב יותר. לעיתים היא דווקא יוצרת יותר עיסוק באוכל, אשמה סביב אכילה או ניסיון להסתיר מההורים מה וכמה אכלתי.
אז מה כן?
אם אנחנו רוצים לדבר על תזונה, אפשר לדבר על מה האוכל נותן לנו, ולא על מה שהוא יעשה למשקל.
למשל:
"הגוף שלנו צריך מגוון של מזונות."
"הארוחה הזאת תיתן לך אנרגיה."
"חלבון עוזר לגוף לגדול ולהתחזק."
"ירקות ופירות נותנים לנו הרבה דברים שהגוף צריך."
בריאות היא הרבה יותר ממשקל.
3. "איזה יופי, רזית!"
זה אולי המשפט המפתיע ביותר ברשימה.
הרי זו מחמאה, לא?
לא בהכרח.
כאשר ילד או מתבגר יורדים במשקל וזוכים פתאום להרבה מחמאות – "וואו, איך רזית!", "את נראית מעולה!", "כל הכבוד!" – הם עלולים ללמוד שהגוף הרזה שלהם מקבל יותר הערכה.
ואז, באופן טבעי, עולה גם הפחד:
ומה יקרה אם אעלה בחזרה?
חשוב לזכור שאנחנו גם לא תמיד יודעים מדוע ילד ירד במשקל. לפעמים מדובר בשינוי טבעי בגדילה, לפעמים בתקופה שבה הוא אוכל פחות, ולעיתים ירידה במשקל יכולה להתרחש דווקא על רקע קושי רגשי או התנהגויות אכילה לא בריאות, כמו צמצום.
במקום להחמיא על גודל הגוף – נסו לראות את הילד
"נראה שהיה לך ממש כיף באימון."
"ראיתי כמה השקעת."
"את נראית שמחה היום."
"אני אוהבת לראות כמה ביטחון יש לך."
ככל שהערך העצמי של ילד נשען על יותר חלקים באישיות וביכולות שלו – ופחות על מידת המכנסיים שלו – כך אנחנו נותנים לו בסיס יציב יותר.
4. "תגמור את הצלחת"
רבים מאיתנו גדלו על המשפט הזה.
לפעמים אפילו הוסיפו:
"חבל לזרוק."
"יש ילדים שאין להם מה לאכול."
"רק עוד שלושה ביסים."
הבעיה היא שכאשר ילד שבע ואנחנו מבקשים ממנו להמשיך לאכול, אנחנו בעצם מלמדים אותו שיש משהו חשוב יותר מתחושת השובע שלו: הכמות שנמצאת בצלחת.
עם הזמן ילדים יכולים ללמוד לסיים מנה כי היא שם, גם כשהגוף כבר אומר "מספיק".
ומה עושים עם ילד שכמעט לא אוכל?
גם כאן לחץ בדרך כלל אינו הפתרון.
אפשר להגיש כמויות קטנות יותר ולאפשר תוספת, לדאוג שבארוחה יהיו גם מזונות שהילד מכיר ואוהב ולהמשיך לחשוף אותו בהדרגה למזונות נוספים.
והכי חשוב – לזכור שלא כל ארוחה צריכה להיות מושלמת.
ילדים אינם אוכלים לפי טבלת אקסל. לפעמים הם יאכלו הרבה ולפעמים מעט.
אנחנו מסתכלים על התמונה הרחבה, לא על כל ביס.
5. "אם תאכל את הירקות – תקבל קינוח"
זו אחת העסקאות המפורסמות ביותר בארוחות משפחתיות.
הבעיה היא שהילד לומד מהר מאוד את ההיררכיה:
הירקות הם המטלה.
הקינוח הוא הפרס.
בלי שהתכוונו, העלינו עוד יותר את ערכו של המתוק והורדנו את ערכו של המזון שרצינו לעודד.
אותו דבר קורה כשאוכל הופך לפרס באופן קבוע:
"אם תתנהג יפה נקנה גלידה."
"אם תסיים שיעורים תקבל שוקולד."
אין שום בעיה ליהנות מגלידה או משוקולד. הבעיה מתחילה כשהם הופכים למטבע רגשי – משהו שמקבלים בתמורה להצלחה, להתנהגות טובה או להתמודדות עם קושי.
מה אפשר לעשות במקום?
להמשיך להציע מזונות מגוונים בלי לדרוש מהילד לאכול אותם.
ילד יכול להזדקק לחשיפות רבות למזון חדש לפני שיסכים לטעום אותו, וזה בסדר.
גם למתוקים אפשר לתת מקום בתוך מסגרת משפחתית ברורה, בלי להפוך אותם לפרס ובלי לתת להם מעמד של "האוכל הכי שווה בבית".
6. "אני לא אוכלת את זה, אני בדיאטה"
לפעמים בכלל לא דיברנו אל הילד.
דיברנו על עצמנו.
"אני חייבת לרדת חמישה קילו."
"אכלתי נורא היום."
"אסור לי פחמימות."
"אני נראית זוועה."
"תראה איזו בטן יצאה לי."
אבל הילדים מקשיבים.
ילדה שרואה את אמא עומדת מול המראה ומבקרת את הגוף שלה לומדת משהו על האופן שבו נשים אמורות להסתכל על עצמן. ולומדת להיות ביקורתית לעצמה. במיוחד אם האמא גם במשקל תקין.
ילד שרואה את אבא נשקל בכל בוקר ושמח או מתוסכל בהתאם למספר לומד שהמשקל הוא מדד חשוב להצלחה.
והמסרים האלה יכולים לעבור גם כאשר אנחנו מקפידים מאוד לא להעיר לילד עצמו.
המודל שאנחנו נותנים חזק מהמילים שלנו
אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, לאהוב כל חלק בגוף שלנו או לאכול "נכון" כל הזמן.
אז מה כן?
דווקא אפשר להראות לילדים גישה גמישה יותר:
"בא לי משהו מתוק ואני אוכל אותו בכיף."
"היום אני רעבה יותר."
"אני יוצאת להליכה כי זה עושה לי טוב."
"אני עייפה ואני צריכה לנוח."
כך ילדים לומדים שבריאות אינה ענישה, ושאוכל ותנועה אינם כלים לתיקון הגוף.
7. "פשוט תאכל פחות"
כשילד נמצא במשקל גבוה, קל מאוד להסתכל רק על הכמות שהוא אוכל.
אבל אכילה ומשקל הם הרבה יותר מורכבים מכוח רצון.
למשקל ולוויסות האכילה יכולים להיות קשורים גורמים רבים: גנטיקה, דפוסי גדילה, שינה, סדר היום, פעילות גופנית, הסביבה שבה הילד אוכל, זמינות של מזון, תרופות, קשיי קשב וריכוז, מצב רגשי והרגלים משפחתיים.
לפעמים ילד שמגיע אחר הצהריים ומסתער על אוכל פשוט לא אכל מספיק במשך היום.
לפעמים הוא מדלג על ארוחת בוקר, כמעט לא נוגע בכריך בבית הספר ומגיע הביתה רעב מאוד. לפעמים הארוחות אינן מספיק משביעות. ולפעמים אוכל באמת ממלא תפקיד רגשי משמעותי.
אם נסתכל רק על הרגע שבו הילד אוכל הרבה ונאמר לו "תאכל פחות", אנחנו עלולים לפספס את כל מה שקרה לפני כן.
במקום לשאול "איך גורמים לו לאכול פחות?"
כדאי לשאול:
מה גורם לו לאכול כפי שהוא אוכל?
האם הוא מגיע רעב מדי לארוחות?
האם יש מספיק סדר במהלך היום?
האם הארוחות משביעות?
האם יש בבית הרבה נשנוש אוטומטי מול מסכים?
האם הילד ישן מספיק?
האם הוא פעיל?
האם הוא אוכל מתוך שעמום, בדידות או מתח?
והאם נוצר כבר בבית מאבק סביב אוכל?
כשאנחנו מבינים את הסיבה, אפשר להתחיל לעזור באמת.
ומה אם הילד שלי באמת נמצא בעודף משקל?
חשוב לי לומר: גישה שאינה שיפוטית כלפי משקל לא אומרת שמתעלמים מהבריאות של הילד.
אם יש עלייה משמעותית במשקל, שינוי בעקומות הגדילה או דאגה לגבי דפוסי האכילה, בהחלט כדאי לבדוק ולהתייחס.
אבל יש הבדל גדול בין לטפל בילד לבין להפוך את המשקל של הילד לפרויקט.
במקרים רבים השינויים הטובים ביותר מתחילים דווקא בסביבה:
ארוחות משפחתיות מסודרות יותר, כולל ארוחות ביניים, פחות אכילה אקראית לאורך היום, אוכל מזין ונגיש בבית, שינה טובה יותר, יותר הזדמנויות לתנועה שהילד נהנה ממנה ופחות מאבקים סביב ממתקים ואוכל.
וכאשר עושים שינוי – כדאי ככל האפשר לעשות אותו כמשפחה.
לא להכין לילד "צלחת דיאטטית" בזמן שכל השאר אוכלים אחרת.
לא להחזיק עבורו אוכל מיוחד.
לא לסמן אותו כמי ש"צריך לשמור".
אם החלטנו שכדאי שיהיו יותר ירקות בארוחת הערב – יהיו יותר ירקות לכולם.
אם החלטנו לצמצם אכילה מול מסכים – זה כלל משפחתי.
אם רוצים לצאת יותר לטייל, לרכוב או לשחות – מחפשים פעילות משפחתית נעימה.
כך הילד מקבל מסר חשוב:
אתה לא הבעיה. אנחנו משפחה שרוצה לדאוג לעצמה.
ומה עושים כשהילד עצמו אומר: "אני שמן"?
זה רגע שבו הורים רבים נלחצים וממהרים לענות:
"מה פתאום! אתה בכלל לא שמן!"
אבל לפעמים כדאי לעצור ולברר מה עומד מאחורי המשפט.
אפשר לשאול:
"מה גרם לך לחשוב על זה?"
"מישהו אמר לך משהו?"
"קרה משהו היום בבית הספר?"
"את לא אוהבת משהו בגוף שלך עכשיו?"
לפעמים נגלה שהילד בכלל מספר על הערה שקיבל מחבר. לפעמים הוא משווה את עצמו לילדים אחרים. ולפעמים זו הזדמנות לשיחה משמעותית על כך שגופים מגיעים בצורות ובגדלים שונים – ושגוף אינו קובע את הערך שלנו.
המטרה אינה לשכנע את הילד שהגוף שלו נראה בצורה מסוימת.
המטרה היא לתת לו מקום לדבר עליו בלי בושה ובלי פחד.
המסר שילדים צריכים לקחת מהבית
בסופו של דבר, הילדים שלנו יגדלו.
יום אחד אנחנו כבר לא נהיה לידם כדי להחליט מה יהיה במקרר, כמה שוקולד הם יאכלו או האם הם יסיימו את הצלחת.
ולכן אולי השאלה החשובה ביותר אינה:
"איך אני גורמת לילד שלי לאכול נכון?"
אלא:
"מה אני רוצה שהוא ילמד על אוכל ועל הגוף שלו עד שיגדל?"
הייתי רוצה שילד ידע לזהות כשהוא רעב ולהרגיש מתי הוא שבע.
שיהיה מסוגל לאכול גם סלט וגם פיצה בלי לחשוב שאחד הופך אותו ל"טוב" והשני ל"רע".
שיידע ליהנות מאוכל בלי אשמה.
שיהיה מסוגל להתמודד עם רגשות גם בדרכים נוספות מלבד אוכל.
שיבין שהגוף שלו ראוי לטיפול ולכבוד גם כשהוא משתנה.
ובעיקר – שלא יבלה את החיים במלחמה עם אוכל ועם עצמו.
כי כשאנחנו מדברים עם ילדים על אוכל ומשקל, אנחנו לא משפיעים רק על הארוחה של היום.
אנחנו עוזרים לעצב את הקול שהם ייקחו איתם אל תוך החיים הבוגרים.
*************************************************************************************************************************************
אם אתם מרגישים שהילד עסוק מאוד באוכל או במתוקים, שיש עלייה במשקל שמדאיגה אתכם, או שכבר נוצרו בבית ויכוחים, הגבלות ומתח סביב האכילה – לא חייבים לחכות שהקושי יגדל.
בהדרכת הורים אפשר להבין מה עומד מאחורי דפוסי האכילה של הילד, לעשות שינויים בסביבה ובהרגלים המשפחתיים וללמוד איך להציב גבולות סביב אוכל – בלי דיאטות, בלי ביקורת על הגוף ובלי להפוך את הילד ל"בעיה".
אני גאיה פינקל, דיאטנית קלינית ומדריכת הורים בתחום אכילה והשמנה בילדים. אני מלווה הורים בתהליך שמטרתו לעזור לילד לגדול בסביבה בריאה יותר, לפתח יחסים טובים עם אוכל ועם הגוף – ולהחזיר להורים את הביטחון בדרך שבה הם מתנהלים מולו.
אם אתם מתלבטים איך נכון לפעול עם הילד שלכם, מוזמנים לפנות אלי – לאבחון וייעוץ. שיחה אבחון קצרה ללא עלות