גבולות למה הם כל כך חשובים ולמה כל כך קשה לשים אותם?

הכוח הנסתר של להגיד 'לא'

מה זה בעצם גבול?

גבול הוא קו דמיוני, פנימי, שאומר: "עד כאן."
זה המקום שבו אני שומר על עצמי – על הרצון שלי, על הזמן שלי, על הגוף שלי, על השקט שלי.
כשהגבול הזה נחצה – עולה אי נוחות, לפעמים תחושת השפלה, בלבול, או כעס עמוק. כאילו מישהו הזיז אותך מהמרכז שלך, ואתה כבר לא ליד עצמך.

גבול = צורך

אחת הדרכים להבין מהו גבול היא לשאול: איזה צורך לא התקיים עכשיו?

לדוגמה:

אם מישהו מדבר אליך בזלזול – הגבול שנחצה הוא הצורך בכבוד.
אם חברה מאחרת שוב לפגישה שקבעתם – הגבול שנפגע הוא הצורך בסדר, יציבות, אמון.
אם מישהו שואל אותך "למה את אוכלת את זה?" – הגבול שנחצה הוא הצורך בפרטיות, אוטונומיה, ביטחון רגשי.
אם הילדים שלך טוחנים עוגות וממתקים או את בעצמך – הגבול שנחצה הוא הצורך בבריאות וכבוד לגוף. אולי גם תחושת המסוגלות והיכולת לעמוד במילה שלי.

התגובה שלנו לצורך לשים גבול עשויה להיות כעס, צב או קיפאון.

אז למה כל כך קשה לשים גבול? לעצמנו ולאחרים?

רובנו יודעים תיאורטית מה היינו רוצים להגיד או לעשות –
אבל בפועל, ברגע האמת, משהו בתוכנו עוצר, משתתק או מתכווץ.
ולא במקרה.

לרבים מאיתנו, הגבול הראשון לא נשמר עבורנו כילדים.

אולי גדלנו עם הורה שלא כיבד את הרצון שלנו – וכך למדנו שמה שאנחנו רוצים לא חשוב.
אולי הרגשנו אחראים על רגשות של אחרים – ולמדנו שעדיף לא "לאכזב" או לא "לעשות סצנה".
אולי כעס בבית נתפס כמשהו מסוכן – אז למדנו להעלים אותו, להסתיר, להתנתק.

אצל אנשים שעברו חוויות טראומטיות, בעיקר בילדות, הגבולות הפנימיים הרבה פעמים מעורפלים:

* הגוף לא הרגיש בטוח
* התחושות נדחו או לא קיבלו תוקף
* לא הייתה דמות מבוגר ששמרה עלינו כשמשהו היה "יותר מדי"

ולכן, בבגרות – כשמשהו פולשני קורה – הגוף מגיב, אבל הראש לא יודע מה מותר,
ויש תחושת קפיאה, בלבול, פחד מתגובה.
—

ומה עם הכעס?

כעס הוא רגש חכם ומגן.
הוא מתעורר כשמשהו בתוכנו אומר: "לא. זה לא בסדר. זה לא מרגיש לי נכון."
אבל אם בילדות למדנו שכעס הוא מסוכן, או לא מתקבל –
יכול להיות שעד היום אנחנו מפחדים ממנו, מתביישים בו, או מדחיקים אותו.

וזה יוצר בלבול:
אני נפגע/ת – אבל לא נעים לי להגיד
אני מתכווץ/ת – אבל לא יודע/ת מה הגבול
אני רוצה לשמור על עצמי – אבל לא רוצה להיתפס כלא נעימה, קשה, אנוכית…

ומה קורה כשאנחנו שוב ושוב מוותרים על הגבול שלנו?

רבים מאיתנו התרגלו לחשוב ש"לוותר על עצמי קצת" זה לא נורא, ש"לזרום" או "לא לעשות עניין" זה בוגר.
אבל האמת היא שכשאנחנו מוותרים שוב ושוב על הגבול שלנו – המחיר כבד.

בטווח הקצר:
אנחנו מרצים. מנסים לרצות אחרים על חשבון עצמנו.

אנחנו מתנתקים. מהתחושות שלנו, מהרצונות, מהצרכים.

אנחנו מצטברים בפנים. מתמלאים תסכול, כעס, תחושת חוסר אונים.

הגוף מגיב. עייפות, כאבי בטן, מתחים פיזיים, חוסר שקט פנימי.

ברמת האכילה- ריצוי האחר ואי שימת גבול גורם לתחושה לא טובה ו'שולח' אותנו לאכילה רגשית, אפילו להתקף אכילה.

בטווח הארוך:
המסר הפנימי הופך להיות: "אני לא חשובה."

הגבול מיטשטש – ואז קשה לזהות מה באמת נכון לי ומה לא.

הקשרים שלנו הופכים חד-צדדיים – אנחנו נותנים, מתאימים את עצמנו, ומאבדים הדדיות.

אנחנו עלולים להרגיש בלתי נראים, לא מובנים, בודדים בתוך קשר.

לאט לאט, הערך העצמי שלנו נשחק. אנחנו שוכחים שיש לנו זכות.

ובנוסף פגיעה גופנית יכולה להצטבר גם להשמנה/עודף משקל.

שמירה על גבול היא הצהרה פנימית של עוצמה

כשאני שמה גבול, אני לא דוחה את האחר – אני מכירה בערך של עצמי.
אני לא מוותרת – אני נאמנה לעצמי.
אני לא מרחיקה – אני מאפשרת קשר שיהיה מבוסס על כבוד הדדי.
אני לא מפחדת מהתגובה – אני בוחרת בי גם כשזה לא נוח.

הגבול לא מפריד – הוא שומר.

אז מה אפשר לעשות?

1. לזהות את התחושה:
לשים לב מתי משהו "מציק לי", "לא נעים", "משהו לא יושב טוב בגוף".
זו לרוב נורת אזהרה שגבול נחצה.

2. לשאול את עצמי:
איזה צורך לא קיבל מענה כרגע?
האם זה הצורך בכבוד? באמון? בפרטיות? בביטחון?

3. להזכיר לעצמי – מותר לי:

* מותר לי לשים גבול
* מותר לי לא להסביר הכל
* מותר לי לסגת, לשנות דעתי, לא להסכים

4. לתרגל גבולות קטנים ביומיום:
לדוגמה: לא לענות ישר להודעה, להגיד "לא מתאים לי כרגע", לא להצטדק אם אני בוחר/ת אחרת.

5. לטפל בפחדים העמוקים שמלווים גבולות:
כאן הרבה פעמים נדרשת עבודה טיפולית עמוקה יותר, שמאפשרת לרפא את החוויות הישנות, ולבנות מבפנים חוויה חדשה של ערך עצמי, גבול, וכוח פנימי.

לסיכום:

גבול הוא לא נגד אף אחד – הוא בעד עצמנו. ובעקיפין בעד האחרים שאיתנו.
הוא דרך לומר לעולם – "אני רואה אותי. אני סופר/ת אותי."
וזה לא הופך אותך לפחות אהוב/ה – להיפך.
זה מחזיר אותך למקום שבו יש מקום גם לך.
למקום בו את מרגישה נעים יותר בטוח יותר, ומכבדת את הצרכים שלך
גם הפיזיים וגם הנפשיים.
קל יותר לשמור כך על אכילה נעימה ומכבדת. גם טעימה וגם בריאה.

לפרטים נוספים על תהליך ליווי לחצי כאן

הכותבת היא דיאטנית קלינית המתמחה בליווי הורים לטיפול בהשמנת ילדים. היא מאמינה שכל משפחה יכולה למצוא את הדרך שלה ליחסים בריאים ושמחים עם אוכל.