כשאין לי אני אוכלת- הפסיכולוגיה של תודעת החסר
רובנו לא זקוקים למחקר הודי כדי לדעת שכשאנחנו בדחק נפשי – אנחנו פועלים פחות בחוכמה. אבל אם כן רציתם הוכחה מדעית לכך שהגיוני שאכלת את כל החבילה של הבמבה כשבן הזוג שכח את יום ההולדת שלך – קיבלתם.
אז מה זו בעצם תודעת חוסר?
תודעת מחסור היא ביסודה צמצום של המשאבים המנטליים הזמינים, משום שהם משמשים בעל כורחם למטרות אחרות. לפיכך, מבט מעמיק יותר לתודעת מחסור יוכל למטרות לסייע לנו להבין כיצד אנחנו חושבים ומקבלים החלטות תחת הלחץ המתמיד שנלווה לעומס רב של סטרס נפשי.
תודעת חוסר היא חוויה עמוקה ומתמשכת של "אין לי" – וזה לא בהכרח קשור רק לכסף. זה יכול להיות גם "אין לי זמן", "אין לי אהבה", "אין לי שליטה", או אפילו "אין לי גוף מספיק טוב". התחושה הזו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, יוצרת סטרס מתמשך – מין מצב פנימי של דריכות וצריבה רגשית.
סטרס מצמצם את המשאביים המנטליים שלנו
לפי מחקרי מוח, סטרס כזה לא סתם מרגיש רע – הוא מצמצם בפועל את המשאבים הקוגניטיביים שלנו.
בספרו של דן אריאלי "אמונות שווא", מסופר על ניסוי מרתק שנערך בהודו בקרב חקלאים. החקלאים השתתפו במבחני חשיבה מורכבים – פעם אחת לפני הקציר (כשהם חווים מחסור חמור), ופעם אחת אחריו (כשיש להם שפע יחסי). ההבדל בתפקוד הקוגניטיבי שלהם היה דרמטי – ירידה של 25% באינטליגנציה הנמדדת לפני הקציר. אותם אנשים בדיוק, פשוט עם פחות ביטחון קיומי.
תודעת מחוסר יכולה להיות גם דאגה עצומה עבור משהו, זה יכול להיות פרוייקט בעבודה וזה יכול להיות הבריאות ו/או המשקל שלכם. לא סתם פחד הוא לא מניע מוטבציוני שתופס לטווח הארוך.
החוקרים מצאו שהסטרס מצמצם את רוחב הפס המנטלי שלנו, מקדם חשיבה לטווח קצר וגורם לנו לחפש פתרונות מהירים וקלים שעשויים להיות שגויים.
הקשר בין סטרס להשמנה
תודעת חוסר היא יכולה להיות על בסיס כלכלי, על בסיס של דאגה אקטיבית והיא יכולה גם לשבת בין היתר על אין לי מספיק/אני לא מספיק (יפה, רזה, חטובה…)
בפועל תודעת החוסר שורפת אותנו מבפנים:
* מגבירה סטרס כרוני
*מצמצמת את יכולת החשיבה לטווח רחוק
* דוחפת אותנו לפתרונות מהירים ותחושתיים (למשל – אכילה רגשית של נשנושים, גלילה אינסופית בטלפון, נטפליקס עם בראוניז, חוסר יכולת לאכול אכילה מודעת קשובה)
הקשר הפיזיולוגי בין סטרס להשמנה
סטרס מייצר תגובה פיזיולוגית (קורטיזול) שמעודדת אגירת שומן.
סטרס מקשה על ויסות רגשי – הרבה פעמם נפנה לאוכל כדרך הרגעה, כשנעשה את זה הרבה פעמים, זו בעיה.
סטרס פוגע ביכולת שלנו להבחין בין רעב פיזי לרעב רגשי.
סטרס פוגע ביכות שלנו לאכול בהקשבה/לעכל את האוכל- נשאר עם תחושה לא נעימה וכבדה בגוף- שגם היא תשלח אותנו לעוד אכילה.
וכשיש תחושת חוסר תמידית – של קבה עצמית, אהבה עצמית, שליטה – לא פלא שהמוח מחפש פיצוי מהיר. והפיצוי הזה בד"כ מגיע בצורת אוכל נגיש, מתוק, מרגיע, ובעיקר – לא שופט.
הפתרון?
לא עוד דיאטה. אם ניגש לגוף שלנו עם אותו קול פנימי של "אני לא מספיק", חוסר מייצר עוד חוסר. שום דיאטה לא באמת תעבוד. שינוי אמיתי מתחיל קודם כל ביכולת שלנו להפסיק להילחם בעצמנו.
במקום להיאבק בעצמנו- נביא חמלה, נבין שהמערכת האנושית היא דבר מורכב, ששינוי זה תהליך שמצריך אורך רוח- ויחד עם זאת ששינוי הוא אפשרי.
ומתחילים צעד צעד-
כי אנחנו רוצים להיות רזים ובריאים לתמיד ולא רק לעוד חודשיים.
אז נתחיל מזה שננשום.
שנגיד לעצמנו משהו מרגיע.
נלמד לזהות מתי אנחנו פועלים מתוך תודעת חוסר.
מתחילים לתרגל חשיבה של שפע – גם אם זה רק בתחושה.
מטפחים חוסן רגשי – דרך מיינדפולנס, נשימה, תנועה, קבלה עצמית.
נזכרים שהגוף שלנו הוא בית.
כשנחיה בתחושת שפע – של אהבה, של נינוחות, של ביטחון – יהיה לנו יותר זמין וקל לבחור אחרת.