כשהילד שלך מבקש מתוק או תוספת איך מציבים גבולות ללא מאבק?

כשילד מבקש משהו מתוק או תוספת – את כנראה מרגישה איך הדופק עולה, הכעס מתגבר, את לא רוצה ליצור נזק ומצד שני את גם לא תמיד יודעת מה לענות כשהוא שואל:

"אמא, אפשר משהו מתוק?"

"רק עוד עוגייה אחת…"

"אפשר עוד מנה?"

"אמא, נשארתי רעב!!" 

אלה משפטים שכל הורה מכיר. ולפעמים דווקא ברגעים הקטנים האלה מתחיל מאבק גדול.

מצד אחד אנחנו רוצים לגדל ילדים שמסוגלים להקשיב לרעב ולשובע שלהם, שנהנים מאוכל ושלא גדלים עם פחד מממתקים או תחושה שמאכלים מסוימים הם "אסורים".

מצד שני, אנחנו ההורים. חלק מהתפקיד שלנו הוא להציב גבולות, לדאוג לסביבה תזונתית טובה וללמד את הילדים שלא כל רצון חייב לקבל מענה מיידי.

אז איפה עובר הגבול בין הקשבה לילד לבין הצבת גבולות?

התשובה נמצאת, כמו בהרבה תחומים בהורות, בשילוב בין השניים.

ילדים צריכים גבולות גם סביב אוכל

לפעמים, מתוך הרצון למנוע מאבקים סביב אוכל או לעודד אכילה קשובה, הורים חוששים להציב גבולות.

אבל אכילה קשובה אינה אומרת שהילד מחליט בכל רגע מה אוכלים, מתי אוכלים ומה נכנס הביתה.

ילדים זקוקים למסגרת.

הם זקוקים למבוגרים שיחליטו אילו מזונות קונים הביתה, מתי מתקיימות הארוחות, מה מוגש בהן ומהי ההתנהלות המשפחתית סביב ממתקים וחטיפים.

**ההורה מחזיק את המסגרת. בתוך המסגרת הזאת הילד יכול בהדרגה ללמוד להקשיב לעצמו.**

הגבול אינו עונש, והוא גם לא אמור להעביר לילד את המסר שאי אפשר לסמוך עליו ליד אוכל.

להפך. גבול ברור וצפוי יכול לתת לילדים הרבה ביטחון.

⛔הרבה יותר קל להציב גבול כשהוא נקבע מראש

נניח שבמשפחה מסוימת הוחלט שיש זמן קבוע יחסית למשהו מתוק אחר הצהריים.

הילד מבקש שוקולד שעה קודם.

במקום להתחיל בכל פעם משא ומתן חדש:

"לא.""למה?""כי כבר אכלת.""אבל אני רוצה!""די, מספיק עם המתוקים."

אפשר לומר בשקט:

"אני מזכירה שאצלנו אוכלים משהו מתוק אחר הצהריים. כשיגיע הזמן תוכל לבחור מה שתרצה."

שימו לב להבדל.

אני לא אומרת לילד שהוא אכל יותר מדי. אני לא מדברת על השמנה. אני לא אומרת שמתוק הוא מזון רע. ואני גם לא נדרשת להחליט בכל בקשה מחדש אם "מגיע לו". זה מתיש.

אני פשוט נשענת על מסגרת שכבר קיימת בבית.

וזה אחד היתרונות הגדולים של גבולות עקביים: **הם מוציאים חלק מהמטען הרגשי מהאוכל.** גם עבורנו ההורים.

 

 ואם עד היום לא היו אצלנו גבולות?

כאן זה באמת יכול להיות מאתגר יותר.

אם במשך שנים הילד היה רגיל לקחת חטיף או ממתק כמעט בכל פעם שביקש, ויום אחד אנחנו מודיעים:

"מהיום אוכלים רק פעם ביום",

סביר שהוא לא יקבל את השינוי בשמחה.

וזה לא אומר שהגבול החדש אינו נכון.

זה פשוט אומר שמבחינתו **שינינו את כללי המשחק**.

במצב כזה כדאי להסביר את השינוי מראש, בזמן רגוע ולא דווקא כשהילד עומד מול ארון הממתקים.

אפשר לומר למשל:

"שמנו לב שאנחנו מנשנשים בבית המון בין הארוחות, ואנחנו רוצים לעשות קצת יותר סדר. מעכשיו יהיו לנו ארוחות וארוחות ביניים מסודרות, וגם למתוקים יהיה מקום."

עדיף שהשינוי יהיה משפחתי ולא יכוון לילד אחד:

לא – "בגלל שאתה אוכל יותר מדי ממתקים החלטנו להגביל אותך."

אלא – **"אנחנו עושים בבית קצת יותר סדר סביב האוכל."**

 

גבולות צריכים להתאים לגיל

אי אפשר לנהל אכילה של ילד בן ארבע כפי שמנהלים אכילה של מתבגר בן 15.

** אצל ילדים צעירים

ההורה מחזיק חלק גדול יותר מהמסגרת.

הוא קובע מתי אוכלים, מה קונים ומה מוגש. לילד הצעיר עדיין אין יכולת לנהל בעצמו מטבח מלא באפשרויות ולקבל בכל רגע החלטות תזונתיות מורכבות.

לכן אפשר להשתמש במשפטים פשוטים וברורים:

"עכשיו אוכלים ארוחת ערב."

"את העוגייה נאכל אחר הצהריים."

"סיימנו עכשיו לאכול. הארוחה הבאה תהיה בעוד שעתיים."

בלי הרצאה ובלי משא ומתן ארוך.

** בגיל בית הספר

אפשר כבר לערב את הילד יותר.

למשל לבחור יחד אילו חטיפים קונים השבוע, לבחור את המתוק שהוא רוצה או לדבר על ההבדל בין רעב, חשק ושעמום.

עדיין יש מסגרת הורית, אבל בהדרגה יש יותר בחירה בתוכה.

** אצל מתבגרים

כאן כבר נדרשת הרבה יותר אוטונומיה.

מתבגר יוצא מהבית, קונה אוכל בעצמו, נמצא עם חברים ובקרוב מאוד יהיה אחראי לחלוטין לאכילה שלו.

פיקוח הדוק מדי בשלב הזה עלול דווקא ליצור הסתרה ומאבקי כוח.

המטרה משתנה: פחות לשלוט ויותר **ללמד, לשוחח, לתת דוגמה ולהעביר בהדרגה את האחריות לידיו**.

 

ומה קורה כשהילד מבקש תוספת?

כאן חשוב להפריד בין בקשה לממתק לבין בקשה לעוד אוכל בארוחה.

אם ילד סיים את האורז, הפסטה, הקציצה או כל מנה אחרת ומבקש עוד – לא הייתי ממהרת להגביל רק בגלל שאנחנו חוששים שהוא אוכל "יותר מדי".

רעב ושובע הם מנגנונים פנימיים.

יש ימים שבהם ילדים אוכלים מעט ויש ימים שבהם הם אוכלים הרבה. בתקופות גדילה, אחרי פעילות גופנית או פשוט ביום שבו הם רעבים יותר, הם עשויים להזדקק לכמות גדולה יותר.

אם ילד מבקש תוספת, רצה לבחון כל מיני פרמטרים בארוחה עצמה או במה שקדם לארוחה ולפי זה להתייחס. ההתיחסות לא חשוב שתהיה נקודתית אלה מתוך התייחסות לילד לטווח הארוך, לאן אני רוצה להגיע..

כדאי להסתכל על **מבנה הארוחה כולה**.

האם היא מגוונת ומשביעה? האם יש בה מקור לחלבון? ירקות?פחמימה? שומן? האם הילד אכל מספיק במהלך היום?

לפעמים ילד שמגיע לארוחת ערב רעב מאוד אינו ילד "שאין לו גבולות". הוא פשוט ילד שלא אכל מספיק בשעות שקדמו לה.

"אבל הוא לא רעב. הוא פשוט רוצה עוד"

יכול להיות.

אנחנו לא אוכלים רק מרעב.

גם מבוגרים רוצים לפעמים עוד חתיכת עוגה מפני שהיא טעימה, אוכלים במסיבה למרות שאינם רעבים או רוצים משהו מתוק אחרי ארוחה.

זה חלק נורמלי מאכילה.

המטרה אינה ללמד ילדים שמותר לאכול **רק** כשיש רעב פיזי.

המטרה היא לעזור להם בהדרגה לזהות:

אני רעב? אני רוצה כי טעים לי? אני משועמם? אני עצוב? אני פשוט רוצה עוד?

כל התשובות לגיטימיות.

המודעות חשובה יותר מהשיפוט.

ומה אם הוא ממשיך לבקש?

כאן הורים רבים נופלים למלכודת ההסברים.

הילד מבקש. ההורה אומר לא. הילד שואל למה. ההורה מסביר. הילד מתווכח עם ההסבר. ההורה מסביר עוד יותר.

וכך עוגייה אחת הופכת לדיון של עשרים דקות.

כשיש כלל ברור, לא תמיד צריך לשכנע את הילד שהוא מוצדק.

אפשר להיות אמפתיים ולהישאר בגבול:

"אני יודעת שאתה ממש רוצה עכשיו. המתוק שלנו יהיה אחר הצהריים."

"אני מבינה שאתה מאוכזב."

"נכון, היית רוצה עוד. היום סיימנו."

הילד **לא חייב להסכים עם הגבול כדי שהגבול יהיה תקף**.

וזה שיעור הורי חשוב הרבה מעבר לאוכל.

חשוב להיזהר מגבולות שהופכים להגבלה נוקשה

יש הבדל בין מסגרת לבין שליטה.

אם הילד מרגיש שכל ביס שלו נבדק, שכל עוגייה נספרת ושבכל פעם שהוא מבקש אוכל אנחנו חושדים בו – אנחנו עלולים לייצר בדיוק את העיסוק באוכל שרצינו למנוע.

גם משפטים כמו:

"כבר אכלת מספיק.""אתה לא יכול להיות רעב.""כמה מתוק אתה צריך?""תראה כמה אחותך אוכלת לעומתך."

עלולים להכניס בושה והשוואה למקום שבו רצינו להכניס גבול.

גבול טוב אומר:

"זו המסגרת שלנו."

גבול פחות טוב אומר:

"אני צריך להגן עלי מפני עצמי."

 

ומה לגבי "מתוק אחד ביום"?

אין כלל אחד שמתאים לכל משפחה.

יש משפחות שבהן זמן קבוע למתוק עובד מצוין. אצל אחרות המתוק מוגש לפעמים כחלק מארוחת ביניים או אחרי ארוחה. ובמשפחות אחרות המבנה שונה לגמרי.

המטרה אינה שהילד ילמד כלל אוניברסלי של "מותר מתוק אחד ביום".

המטרה היא ליצור צפיות ברורות, עקביות וגמישות מספיק, כך שהמתוק לא יהיה זמין ללא גבול – אבל גם לא יהפוך לפרי אסור שכל היום מחכים לו.

ואם יש יום הולדת, חופשה, ביקור אצל סבתא או טיול?

אפשר לחרוג.

מסגרת בריאה צריכה לדעת גם להתגמש.

 

גבולות טובים דווקא יכולים להפחית את העיסוק במתוקים

כשילד אינו יודע אם ההורה יסכים היום לשוקולד, הוא עשוי להמשיך לנסות.

"אפשר עכשיו?""ועכשיו?""אולי אחרי האוכל?""רק אחד?"

כשיש מסגרת צפויה, הוא לא צריך לנהל משא ומתן בכל פעם מחדש.

והמסר הופך להיות:

יש מקום למתוקים בחיים שלנו. אני לא מפחדת מהם, ואני גם לא נותנת להם לנהל את הבית.

זו עמדה הרבה יותר רגועה.

ומה אנחנו בעצם רוצים ללמד?

יום אחד הילד שלנו יהיה מבוגר.

לא נהיה שם כדי להגיד לו מתי לקחת עוד מנה, כמה שוקולד לאכול או מתי לסגור את ארון החטיפים.

ולכן המטרה שלנו אינה לייצר ילד שמצליח לאכול "נכון" רק כשאמא או אבא נמצאים לידו.

אנחנו רוצים לעזור לו לפתח בהדרגה משהו עמוק יותר:

יכולת לזהות רעב ושובע. יכולת ליהנות מאוכל.יכולת להתמודד גם עם מזונות טעימים מאוד בלי תחושה של איסור או אובדן שליטה.

יכולת לקבל גבולות. ובהמשך – גם יכולת להציב לעצמו גבולות.

**הורות מיטיבה סביב אוכל אינה בחירה בין גבולות לבין הקשבה.

היא היכולת להחזיק את שניהם יחד:

**אני ההורה, ולכן אני מייצר מסגרת.זה הגוף שלך, ולכן אני גם עוזר לך ללמוד להקשיב לו.**

—

 

מרגישים שהאוכל הפך למאבק בבית?

אם אתם מרגישים שהילד מבקש אוכל או מתוקים ללא הפסקה, שהגבולות בבית כבר לא ברורים, או שכל ניסיון להגביל מסתיים בוויכוח – לפעמים לא צריך עוד "חוקים", אלא להבין מחדש מה קורה בתוך מערכת האכילה המשפחתית.

בהדרכת הורים אפשר לבנות מסגרת שמתאימה לגיל ולמשפחה, להבין מה עומד מאחורי דפוסי האכילה של הילד וללמוד להציב גבולות באופן רגוע ועקבי – **בלי דיאטות, בלי ביקורת על הגוף ובלי להפוך את הילד לבעיה.**

אני גאיה פינקל, דיאטנית קלינית ומדריכת הורים בתחום אכילה והשמנה בילדים. אני מלווה הורים בבניית מערכת יחסים בריאה יותר עם אוכל בבית, תוך שילוב בין גבולות, הקשבה לצרכים של הילד ושמירה על הבריאות.

אם אתם מתלבטים איך נכון להתנהל סביב האכילה של הילד שלכם, מוזמנים לפנות אליי לשיחת התאמה.