אנחנו שמים לב שהילד עולה במשקל.
אולי הבגדים נעשו קטנים, אולי ראינו שינוי באחוזונים, ואולי פשוט שמנו לב שהוא מבקש יותר אוכל, לוקח עוד מנה או מחפש משהו מתוק לעיתים קרובות.
ומיד מתחילות המחשבות:
צריך לעשות משהו.
אולי צריך להגביל.
אולי הוא אוכל יותר מדי.
אולי כדאי לדבר איתו.
ומה יהיה אם הוא ימשיך לעלות במשקל?
הדאגה הזאת מובנת. כהורים אנחנו רוצים לשמור על הבריאות של הילדים שלנו, ואנחנו גם יודעים שלחיים בגוף גדול יותר יכולים להיות לעיתים אתגרים בריאותיים, חברתיים ורגשיים.
אבל דווקא בנקודה הזאת כדאי לעצור לרגע.
כי לפני שאנחנו שואלים "איך גורמים לו לאכול פחות?", יש שאלה הרבה יותר מעניינת וחשובה:
למה זה קורה?
במקום לכעוס – להיות סקרנים
הילד שוב מבקש תוספת.
אפשר לחשוב:
"הוא פשוט לא יודע לעצור."
אבל אפשר גם לחשוב:
מעניין. למה הוא כל כך רעב?
הילדה מחפשת משהו לאכול שעה אחרי הארוחה.
במקום:
"היא כל הזמן מתעסקת באוכל",
אפשר לשאול:
מה גורם לה לחפש אוכל דווקא עכשיו?
זו לכאורה רק החלפה של שאלה, אבל מבחינה הורית היא משנה כמעט הכול.
במקום ילד שעושה משהו "לא בסדר", יש לפנינו ילד שהתנהגות האכילה שלו מספרת לנו משהו.
ועכשיו אפשר להתחיל לחפש את ההיגיון שבה.
כמעט תמיד כדאי לחפש את ההיגיון
אכילה לא מתרחשת בחלל ריק.
אולי הילד כמעט לא אוכל בבית הספר ולכן חוזר הביתה מורעב.
אולי הארוחות שלו קטנות או לא מספיק משביעות.
אולי הוא נמצא בתקופת גדילה והתיאבון שלו באמת עלה.
אולי האוכל זמין מאוד לאורך כל היום ונוצר הרגל של נשנוש.
אולי דווקא יש בבית הרבה הגבלות סביב אוכל ומתוקים, ולכן כשהם זמינים קשה לו לעצור.
אולי הוא עייף.
אולי משעמם לו.
אולי אוכל הפך עבורו לדרך להירגע, להתנחם או לקבל משהו נעים בסוף יום לא פשוט.
ולפעמים יהיו כמה גורמים יחד.
המטרה אינה למצוא "אשמים", וגם לא להסביר כל אכילה רגשית כאילו היא בעיה. כולנו אוכלים לפעמים גם מסיבות שאינן רעב.
המטרה היא לעבור מהשאלה:
"מה לא בסדר איתו?"
לשאלה:
"מה קורה כאן, ומה הילד הזה צריך?"
לא כל ילד שאוכל הרבה אוכל "יותר מדי"
התיאבון של ילדים יכול להשתנות מאוד.
ילד יכול לאכול מעט בצהריים והרבה בערב. בתקופות מסוימות הוא עשוי לבקש תוספת כמעט בכל ארוחה, ובתקופות אחרות לא לסיים אפילו חצי צלחת.
ילדים גדלים בקפיצות, והתיאבון אינו מכונה שפועלת באותה עוצמה בכל יום.
לכן בקשת תוספת אינה כשלעצמה סימן שצריך לעצור את הילד.
לפעמים ילד שמבקש עוד מנה פשוט עדיין רעב.
וזו הבחנה חשובה, כי אם בכל פעם שהוא מבקש עוד אנחנו מגיבים ב:
"לא נראה לי שאתה עדיין רעב",
"אכלת מספיק",
או "קח עוד קצת ירקות במקום",
אנחנו עלולים בלי להתכוון להתחיל ללמד אותו לפקפק בתחושות הגוף שלו.
ואם באמת יש עלייה משמעותית במשקל?
גם אז הסקרנות חשובה.
גישה רגישה למשקל אינה אומרת שמתעלמים ממנו או שאסור להורים להיות מודאגים.
אם יש שינוי משמעותי בעקומת הגדילה, עלייה מהירה במשקל, אכילה שמטרידה את ההורים או גורמי סיכון בריאותיים – בהחלט נכון לבדוק את התמונה.
אבל לבדוק ולטפל זה לא אותו דבר כמו לשים את הילד בדיאטה.
לפעמים עצם הניסיון לגרום לילד לרדת במשקל מכניס לבית מערכת חדשה של לחצים: מתחילים לספור לו כמויות, להסתכל מה הוא לוקח, להעיר על תוספות ולהיות דרוכים ליד ממתקים.
והילד מרגיש את זה, גם אם מעולם לא אמרנו לו במפורש: "אתה צריך לרזות".
לפני שמשנים את הילד – מסתכלים על הסביבה שלו
ילדים לא קונים את האוכל הביתה בעצמם.
הם לא קובעים בדרך כלל מתי אוכלים ארוחת ערב, מה נמצא בארונות, האם אוכלים מול הטלוויזיה, מה גודל האריזות שאנחנו קונים או כמה פעמים בשבוע מזמינים אוכל.
לכן כאשר רוצים לעשות שינוי, כדאי להתחיל בשאלה:
מה קורה בבית שלנו?
לא במובן המאשים של "מה עשינו לא נכון?", אלא במובן המעשי:
איזו סביבת אכילה יצרנו?
האם יש סדר מסוים של ארוחות וארוחות ביניים?
האם הילד יודע מתי פחות או יותר תהיה ההזדמנות הבאה לאכול?
האם הארוחות משביעות?
מה קורה עם ממתקים בבית – האם הם זמינים כל הזמן, או דווקא אסורים ומבוקשים מאוד?
האם אוכלים ליד שולחן או שכל אחד מנשנש במקום אחר?
ומה הילד רואה אותנו עושים?
לפעמים שינויים קטנים בסביבה משפיעים הרבה יותר מעוד שיחה עם הילד על מה שהוא "צריך" לאכול.
האחריות ההורית והאחריות של הילד
אחד העקרונות שעוזרים מאוד לחשוב על אכילת ילדים הוא חלוקת האחריות בין ההורה לילד.
באופן כללי, ההורה אחראי יותר על המסגרת:
מה קונים הביתה,
מה מוגש,
מתי מתקיימות הארוחות העיקריות וארוחות ביניים,
איפה אוכלים,
ואיזו אווירה נוצרת סביב אוכל.
והילד אחראי יותר על הגוף שלו:
האם לאכול מתוך מה שהוגש,
מה לבחור מתוך האפשרויות הקיימות,
וכמה הוא צריך כרגע.
אבל החיים הם לא נוסחה
חשוב לי להדגיש: חלוקת האחריות אינה חוק נוקשה.
אי אפשר לנהל באותה צורה ילד בן ארבע ומתבגר בן 15. אי אפשר להתייחס באופן זהה לילד בררן שאוכל מעט מאוד, לילד שמגיע הביתה מורעב ולילדה שהחלה לאכול בסתר.
גם האישיות של הילד, מצב רגשי, הפרעת קשב, רגישויות תחושתיות, תרופות, סדר היום המשפחתי והיסטוריית האכילה בבית יכולים לשנות את התמונה.
לכן הייתי מתייחסת לחלוקת האחריות כאל קריאת כיוון:
ההורה אינו אמור לוותר על ההובלה, אבל הוא גם לא אמור לנהל לילד את תחושות הגוף.
ומשם, באמצעות הסתכלות רגישה וחשיבה מקצועית, אפשר למצוא את האיזון שמתאים לילד המסוים ולמשפחה המסוימת.
שינוי משפחתי – ולא "טיפול בילד השמן"
אם החלטנו שכדאי לעשות שינוי בבית, כדאי ככל האפשר שלא להפוך ילד אחד לפרויקט.
אם רוצים שהילד יאכל יותר ירקות – אז שיהיו יותר ירקות בארוחת הערב – ונהגיש אותם לכולם.
אם רוצים פחות אכילה מול מסכים – זה יכול להיות שינוי משפחתי.
אם רוצים לייצר יותר סדר סביב ממתקים – אפשר לחשוב על מסגרת שמתאימה לבית, ולא על חוק מיוחד לילד אחד.
ואם רוצים יותר פעילות – כדאי לחפש תנועה שהילד נהנה ממנה, ולא פעילות שהוא חווה כעונש על המשקל שלו.
כך אנחנו משנים את הסביבה מבלי לומר לילד: "כל המשפחה משתנה בגלל הגוף שלך."
ומה הילד לומד מאיתנו בלי שאמרנו לו מילה?
ילדים רואים אותנו.
הם שומעים כשאנחנו אומרים:
"השמנתי."
"אסור לי לאכול את זה."
"ממחר אני בדיאטה."
"אכלתי נורא היום."
הם מבחינים כשאנחנו מדברים בהתפעלות על מי שרזה או בביקורת על מי שהשמין.
לכן כשאנחנו רוצים לעזור לילד לפתח מערכת יחסים טובה יותר עם אוכל ועם הגוף, לפעמים חלק מהעבודה היא בכלל שלנו.
איך אנחנו מדברים על הגוף שלנו?
איך אנחנו מתייחסים לאוכל?
האם אנחנו אוכלים מתוך הנאה או בעיקר מתוך חוקים?
האם הילד רואה מבוגרים שדואגים לגוף שלהם – או מבוגרים שנלחמים בו?
אנחנו לא רוצים שהילד ירגיש שהוא מאכזב אותנו
אחד הדברים הכואבים שיכולים לקרות סביב משקל הוא שהילד מתחיל לקלוט את האכזבה של ההורים.
לא חייבים לומר אותה במילים.
היא יכולה להיות במבט כשהוא לוקח עוד מנה. באנחה כשהוא מבקש גלידה. בשאלה "אתה בטוח?" או בהבעת הפנים כשהוא עולה על המשקל.
ילדים רגישים מאוד למסרים האלה.
והילד עלול להתחיל לחשוב:
אמא ואבא היו שמחים יותר אם הייתי אוכל פחות.
הם היו מרוצים ממני יותר אם הייתי רזה יותר.
משהו בי כרגע לא מספיק טוב.
וזה בדיוק המקום שבו הרצון שלנו לעזור עלול להתחיל להכאיב.
אפשר לדאוג לבריאות – בלי להפוך את הגוף שלו לבעיה
זה טוב להיות ערניים.
טוב שהורים שמים לב לשינויים אצל הילד. טוב לדאוג לבריאות שלו. וזה גם אנושי לגמרי לרצות שהילד יהיה רזה יותר, במיוחד כשהמחשבה שמסתתרת מאחורי הרצון הזה היא בדרך כלל:
"אני רוצה שיהיה לו קל יותר. אני רוצה שיהיה לו טוב."
אין צורך להתבייש בדאגה הזאת.
אבל כדאי לשים לב לפרדוקס:
לפעמים אנחנו כל כך דואגים מהאפשרות שבעתיד יהיה לילד קשה בגלל המשקל שלו, שבדרך אנחנו יוצרים לו קושי כבר עכשיו.
קושי ליד שולחן האוכל.
קושי מולנו.
קושי להרגיש בנוח בגוף שלו.
או תחושה שהוא מאכזב אותנו בכל פעם שהוא אוכל "יותר מדי".
ולפעמים דווקא הלחץ, הביקורת והתחושה שצריך להיזהר מאוכל יכולים להגביר את העיסוק בו. לא בהכרח מיד, ולא אצל כל ילד – אבל אנחנו עלולים לזרוע זרע של דאגה, בושה או צורך גדול יותר באוכל, דווקא כשכל מה שרצינו היה לעזור.
לדאוג לילד – בלי לפספס את הילד
אולי זו קריאת הכיוון החשובה ביותר:
כן, נדאג לבריאות שלו. אבל בדרך לא נפספס אותו.
לא נפספס את תחושת הביטחון שלו בבית.
את היכולת שלו לסמוך על הגוף שלו.
את מערכת היחסים שלו עם אוכל.
את מערכת היחסים שלו איתנו.
ובעיקר – את הידיעה העמוקה שהוא אהוב ומקובל גם עכשיו, ולא רק בגרסה עתידית ורזה יותר של עצמו.
אפשר לעזור לילד ולמשפחה לעשות שינויים משמעותיים. לפעמים אפילו חשוב לעשות אותם.
אבל כדאי לעשות זאת מתוך סקרנות ולא מתוך בהלה, מתוך הובלה ולא מתוך שליטה, ומתוך דאגה לבריאות שאינה באה על חשבון הביטחון והקשר.
ולכן, כשיש דאגה סביב המשקל או האכילה של ילד, הדרכה מקצועית ורגישה יכולה להיות משמעותית מאוד – כדי למצוא את הדרך שמתאימה לילד הזה ולמשפחה הזאת, ולשמור בדרך לא רק על הבריאות שלו, אלא גם על הילד עצמו.
מודאגים מהמשקל או מדפוסי האכילה של הילד?
בהדרכת הורים נוכל להבין יחד מה עומד מאחורי האכילה, לבחון את ההתנהלות בבית ולבנות דרך שמתאימה לילד ולמשפחה – בלי דיאטות, ביקורת או מאבקים מיותרים סביב אוכל.
מוזמנים לפנות אליי לשיחת התאמה.