הילדים שלך לא אשמים בעודף המשקל שלהם

אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי על אמא אחת. נקרא לה מיכל.

כשהיא הגיעה אליי, היא הייתה עייפה, מתוסכלת – ובעיקר כועסת.
"אני לא יודעת מה לעשות איתה," היא אמרה על הבת שלה בת ה-10.
"היא כל הזמן אוכלת, יושבת מול המסכים, מתלוננת שמציקים לה בכיתה –
ואני כבר מרגישה חסרת אונים. כל שיחה על אוכל נגמרת בריב."

הילדה בוגרת לגילה

מיכל באמת האמינה שהבת שלה פשוט "לא מתאמצת".
שהיא אשמה. שהיא זו שצריכה להשתנות.

"היא חכמה, מבריקה ובוגרת לגילה, היא הרי יודעת מה היא עושה" מתלוננת האמא
והעניין הוא שמצד אחד היא מבקשת עזרה אבל כשאני מעירה לה ומזכירה לה לא צריכה מנה
נוספת כי היא בקשה לרדת במשקל – היא יכולה להתפוצץ עלי ולהתחיל לבכות"

ככל שהתקדמנו בתהליך, משהו התחיל לזוז.
מיכל התחילה לראות את הדברים מזווית חדשה:
שהבת שלה לא באמת "בחרה" את ההתנהגויות האלה –
אלא מגיבה מתוך קושי רגשי עמוק: בדידות, חוסר ביטחון, רצון לנחמה.
ששפת האוכל הפכה להיות שפת היחסים בבית – מתי שיש לחץ, מתח או חוסר תקשורת.

והיא גם הבינה משהו מהותי:

הילדים שלנו לא חיים בחלל ריק.
הם לומדים דרך העיניים שלנו, דרך היחס שהם מקבלים, דרך האווירה שסביב השולחן.
וכשאנחנו כועסים, מנסים לשלוט, מבקרים או שוקלים אותם כל הזמן –
הם סופגים את זה. עמוק.

אבל כשההורים עוצרים לרגע ובודקים מה הילד באמת צריך –
המשקל כבר לא המרכז, אלא הקשר.
המיקוד עובר מאשמה להבנה, ממאבק לחיבור.

ובמקרה של מיכל והבת שלה –
זה עשה הבדל גדול.

הילדה התחילה להירגע.
האכילה מתוך מתח או כעס הצטמצמה מאוד – כי רואים אותה.
היא כבר לא צריכה להיאבק על מקום – כי יש לה מקום.
וכשמיכל הפסיקה להיות שוטרת, היא חזרה להיות אמא –
והאוכל נהיה משהו הרבה פחות טעון, הרבה פחות כואב.

הילדה הרגישה עטופה יותר, מובנת יותר, נראית יותר
ההורים הצליחו לזהות את הצרכים שלה ולתת לה מענה על חלקם,
האכילה שלה נרגעה, העליה במשקל נעצר ועכשיו גם מעט יורד.
הצלחת לעיתים נשארת חצי מלאה…

הילדים שלנו לא אשמים.
הם פשוט מחזיקים בתוכם רגשות גדולים –
ורק מחכים שמישהו יבין את השפה שלהם.

וכמובן שהסיפור מורכב גם מגנטיקה, מהרגלים שסופגים בבית, הרגלים שסופגים אצל הסבא/תא,
מה קורה בבית הספר…

לליווי אישי והדרכת הורים לטיפול בהמנת ילדים – לחצו כאן