מגפת ההשמנה בעולם חוגגת. הדרך המקובלת להתמודדות עם ה"בעיה" היא לרדת במשקל באמצעות דיאטה. כולם עושים דיאטה. עשו דיאטה. חיים דיאטה. יש אלפי סוגי דיאטה. אך משום מה מגמת ההשמנה לא יורדת ולהיפך היא אפילו עולה. אז אם באמת מצאנו את השיטה הנכונה, למה רוב אנשים לא באמת יורדים במשקל? ואפילו כן הצליחו להשיל מספר קילוגרמים למה רובם לא מצליחים לשמור על זה לאורך זמן?
הורגלנו לחשוב שאין לנו כוח רצון, ושאם נתאמץ רק עוד קצת הפעם נצליח לשמור על המשקל ו/או לרדת. לא נראה לכם מוזר שכל הרבה אנשים חכמים, אינטליגנטים, מוכשרים לא מצליחים לשמור על משקל?? אולי הבעיה היא לא בנו??? אולי הבעיה היא בדיאטה??
הנזקים של הדיאטה
אז כן הדיאטה, כל דיאטה בנויה בצורה כזו שיש לה התחלה ויש לה סוף. כאשר יש גבולות והגבלות כלשהן למשל רק 18 נקודות או רק 1200 קל או בלי סוכרים ובלי בורקסים וזה אסור וזה מותר , מה שקורה לנו פסיכולוגית שאנחנו לוחצים את עצמינו ומשכנעים את עצמנו להחזיק רק עוד יום ועוד יומיים ומחכים שכבר נרד במשקל ושוב יהיה לנו מותר לאכול יותר ומכל אותם מזונות 'אסורים'. המזונות ה'אסורים' הופכים להיות אישיו בשבילנו ועכשיו אנחנו רוצים לאכול אותם דווקא כי הם 'אסורים'.
ככל שהדיאטה כסאחיסטית יותר, הירידה במשקל מהירה יותר( למשל בדר חרמון יכולים לרדת כ20 קג בחודשיים) ומצד שני העלייה במשקל גם היא מהירה יותר ולמשקל גבוה יותר מהמשקל ההתחלתי. וזאת כיוון שכשיורדים במשקל מפרקים שרירים. השרירים זו המסה הפעילה ששורפת אנרגיה, ולכן מיד שהתחלנו לאכול טיפה יותר הגוף עולה במשקל. כיוון שהגענו למשקל גבוה יותר, כבר לא בא לנו לוותר ומתחילים דיאטה חדשה. ומתחיל מעגל מרושע של דיאטות שיש לו התחלה ואין לו סוף.
דיאטה מעצם היותה הגבלה כלשהי יוצרת הרעבה מוחית או חסך פסיכולוגי. לרוב האנשים שעושים דיאטה מרגישים עצמם מסכנים יותר, מקופחים יותר, מתוסכלים, ומדוכאים (להם אסור, הם שמנים). התחושה הזו שאני לא בסדר עכשיו, כמו שאני ושאני צריך להשתנות, אחרת לא אוכל ללכת לים, אחרת לא אמצא בן זוג, אחרת לא אראה יפה, פוגע בדימוי העצמי, בביטחון העצמי. דבר שמוביל למצבי רוח ירודים. מצבי רוח ירודים יגרמו לנו לחפש מזור לתחושה הנוראית הזו והפתרון כמובן הוא אוכל. רצוי מתוק וטעים כזה שיודע גם לנחם. עוד סיבה לכישלון הדיאטה.
לכל אדם מבנה גוף ייחודי
אנשים יורדים במשקל לא לפי הקשבה למבנה גופם הגנטי. כלומר כל גוף הוא שונה מהאחר ולא כולנו נועדנו לשקול אותו הדבר ולהראות אותו הדבר. אנשים אמיתיים באים בכל הצורות והגדלים. אבל הבעיה שיש נורמה שאישה צריכה לשקול בממוצע 60 ק"ג ולהראות דחליל. ואז אנחנו מנסות ומנסים לרדת עוד ועוד לאכול פחות ופחות לא מתוך הקשבה לגוף, עד שנראה כמו בפרסומת בטלוויזיה או כמו הבובה בחלון הראווה, ואנחנו אוכלים הרבה מתחת לצרכי גופנו. הגוף מתנגד לזה צועק ונלחם בנו ע"י תיאבון מוגבר, עצבנות, מצבי רוח, דיכאונות, התפרצויות זעם, רעב, מחשבות אובססיביות על אוכל עד שאנחנו נשברים.
להקשיב לגוף
להקשיב לגוף ולקבל את משקלו הגנטי אומר לעשות ככל שביכולתנו לאכול לאט, לסיים שאנחנו שבעים ומרוצים, לא להיות רעבים,(בטח שלא בכוונה) לא לאסור על עצמנו מאכלים שמאוד רוצים, להשתדל לאכול אוכל מזין ובריא מתוך אכפתיות והערכה לגוף שלנו שמשרת אותנו בנאמנות, לעשות פעילות גופנית מהנה בתדירות שנעימה לנו. כשאנו עושים כל זאת ועוד משקל הגוף מתאזן על משקל שנכון לו. ובקצב שנכון לו. אצל כל אחד זה שונה. ולפעמים יורדים במשקל הגוף נעצר לתקופה ואז אח"כ שוב פעם יורד. עלינו לקבל את זה ואת המשקל כמו שאנו מקבלים את הגובה שלנו ולא מנסים להלחם בו. ממקום כזה נקבל חופש מהאוכל ומאכילה רגשית, חופש מדיאטות.
יש רווח נסתר להשמנה
אנחנו נלחמים בדבר הלא נכון. הסיבה להשמנה היא פנימית. המשקל הרבה מאוד פעמים הוא מנגנון ההגנה שלנו כדי שלא נצטרך להתמודד עם הדבר האמיתי. הקושי האמיתי בחיים שלנו. הדבר האמיתי יכול להיות לפעמים התחושה שאני לא מרגיש בעל ערך, שקשה לי להתמודד עם רגשות מסוימים. לעיתים הבעיה היא בטחון קיומי, למשל לאישה שתקפו אותה מינית.
האוכל דוחף את הרגשות למטה, מדכא אותם ומעלה התעסקות חדשה שטחית- "למה אכלתי" "לא הייתי צריך לאכול". כל עוד לא נבין למה אנחנו באמת אוכלים, מה הרווח שלנו, עם מה אנחנו לא מתמודדים. לא נוכל לעשות שינוי אמיתי מהמקור ותמיד נחזור לאכילה העודפת.
ככל שאנו יותר מודעים לאלה אנחנו יכולים לעצור התנהגויות אוטומטיות ולהיות בבחירה מלאה.
ממקום כזה שיש בו בהירות ומודעות נצליח לשמור על המשקל התקין שלנו לתמיד.