לכולנו יש כל מיני מנגנוני הגנה מתוחכמים כמו אכילה, סיגריות, סמים, אלכוהול, עייפות…על מנת להימנע מרגשות או תחושות לא נעימות. המנגנונים האלה נוצרו בגיל צעיר על מנת לשמור עלינו. יחד עם זאת בגיל המבוגר הם פשוט אוטומטים שאנחנו משלמים עליהם מחיר די כבד ויש דרך להתמודד אחרת.
איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו?
"קמתי עם מצב רוח רע ואמרתי לעצמי ואין לי על מה להרגיש רע, אני אמורה להיות שמחה"', ככה אמרה לי הבוקר מטופלת או לחילופין "אין לי מה לכעוס- הוא לא התכוון לפגוע בי בכוונה"
מחשבות אלה מבטלות בעצם את האפשרות של להרגיש רע =את מה שיש עכשיו. במקום להיות לרגע להיות עם המציאות הנוכחית. להסכים להרגיש אכזבה, תסכול, כאב, כעס. מחשבה שמבטלת את זה ואומרת 'עזבי, הכל בסדר, אין סיבה לכעוס' בעצם מבטלת את המקום להרגשה הלא נעימה. כאילו זה הגיוני וברור שצריך להעלים, להילחם או לטאטא רגשות לא נעימים.
למה אנחנו נמנעים מרגשות 'שליליים'?
כי לא בא לנו להרגיש רע, כי אנחנו רוצות להרגיש נעים, כי להרגיש רע אומר לנו אולי שלא הצלחנו בחיים, ומעלה מחשבות ביקורתיות נוספות על עצמנו ועל ההתמודדות שלנו. מעלה פחד שאין לנו שליטה על המצב רוח שלנו, פחד שאם ניתן לעצמנו עכשיו להרגיש רע אז אולי כל היום/כל השבוע נרגיש רע. ובאופן תרבותי למדו אותנו להתעלם ולהדחיק את הרגשות שלנו מגיל אפס, כאשר בכינו ובמקום לברר על מה הבכי- דחפו לנו בקבוק או הנקה. והתרבות מעודדת אותנו לעשייה ולא להיות רגשנים מידי. כיוון שלא נראה הרבה אנשים בוכים ברחוב – זה לא סקסי, וגם לא נראה אנשים כועסים- זה מאוד מפחיד ומסוכן, החברה תרבתה אותנו לצמצם רגשות 'שלילים'.
הגוף-נפש עוזר לנו להרגיש 'נעים' ומטאטא עבורנו את התחושה הלא נעימה ע"י מחשבות, אכילה, סיגריות, סמים, אלכוהול, עייפות,…וכך מתחילה בעצם התמכרות.
למה חשוב לנו להרגיש את הרגשות שלנו במלואם?
הרגשות שלנו נוצרו לא סתם. יש להם חשיבות אדירה להתפתחות שלנו. ליכולת שלנו לפעול בעולם, להגשים את עצמנו, לנהל מערכות יחסים תקינות, לשים גבול לאדם שעשה משעה שלא נעים לנו, לזהות את הצרכים שלנו ולתמוך בעצמנו. מה גם שבפועל הסחת הדעת שניצור, קרי- מנגנון הבריחה, במקרה שלנו אוכל, יעבוד לזמן קצר בלבד. ולרגע נרגיש טוב יותר. נחוש הקלה. אך בכל המקרים תוך זמן יחסית קצר התחושה הלא נעימה תחזור כי לא באמת טיפלנו בה. והיא עשויה להחמיר. תחשבו על לכלוך שמטאטאים מתחת לשטיח וההר מתחת לשטיח רק גודל הוא לא נעלם לשום מקום עד שמישהו יעבור שם ויפול או יחנק מהר האבק.
התחושה הרעה לא נעלמה. היא שם. אי אפשר להעלים אותה מבלי להתיחס אליה ולטפל בה. אפשר לדחות את הטיפול בה וליצור בדרך נזקים חדשים אחרים. כמו למשל השמנה. הבעיה המקורית לא טופלה ובעצם יצרנו תקיעות- כיוון שבמקום לראות שמשהו מפריע לי ואני כואבת אותו ועל כן מגייסת את עצמי לטפל בו- כעת אני אוכלת ואז לא חווה את הכאב על הבעיה- אלא חווה את הכאב על האכילה- וזו הסחת דעת, שלאורך זמן מדחיקה אפילו את בעיית המקור.
נזק נוסף שיכול לקרות לנו כשלא נותנים לרגשות להשתחרר מהגוף- זה תקיעות שלהם בגוף הפיזי. דבר שיכול להוביל למחלות.
'אין לי מה להרגיש רע' מזה אומר? במילים אחרות זה שווה ערך ל: 'אסור לי להרגיש רע' או 'אני לא רוצה להרגיש רע' או 'זה לא בסדר לתת לעצמי להרגיש רע'. או 'אני לא אמורה להרגיש רע'. 'יהיה בסדר, יעבור לי'…
כל דרך כזו או אחרת שלא מאפשרת לנו אפילו לרגע להרגיש את הרגש שלנו במלואו, ומכוונת אותנו לעבור הלאה מהר מידי, מתוך לוגיקה אולי הגיונית מאוד, בעצם יש לה מחיר כבד עבורנו.
איך נזהה את הבריחה שלנו ברמת המחשבה?
כל מחשבה במבנים הנ"ל היא מחשבה שלא מקבלת את המציאות:
אסור לי להרגיש…(כי אם ארגיש אז יקרה הנורא מכל…ואז מלא מחשבות על עתיד נוראי)
אני לא רוצה להרגיש…(כי יש רגשות שמותר ויש רגשות שלא אמורים להרגיש, סתם קיבלנו מהיקום/אלוהים את הכעס/עצב/תסכול…בלי סיבה בכלל אין להם מקום(אני צינית))
"אני לא אמורה להרגיש..".(מבטלת את עצמי, אני לא אמורה להיות מה שאני עכשיו)
"זה לא הגיוני להרגיש…"(כי יש קשר בין רגשות להגיון?!! לא אין קשר!!! ולא אמור להיות!)
"זה לא בסדר לתת לעצמי להרגיש…"(אני לא בסדר כמו שאני, אני צריכה להשתנות)
"יהיה בסדר…"(עכשיו לא בסדר אח"כ מתישהו בעתיד יהיה בסדר)
"יעבור לי…"(לא בסדר מה שאני עכשיו, אני אחכה שיעבור לי)
מה עוד ?
מחשבות שמדברות על אוכל: "ממש בא לי לאוכל"….או "מזמן לא אכלתי", "פיצה תעשה לי טוב", "אני חייבת שוקולד"
מחשבות שפתאום קופצות לנו מאפס למאה וכרגע אני בחוויה שאני חייבת משהו- וזה מאוד דורשני ומטריד ולא מניח לנו עד אשר אוכלים.
שינוי פתאומי בתחושה הפיזית:
"אני עייפה/כואב לי הראש/יש לי חולשה…"(לא היה קודם, פתאום זה הופיע, עייפות מטורפת שקשה להסביר ב13 בצהריים בדיוק אחרי אירוע רגשי…צריך להדליק לכן נורה אדומה)
כשאנחנו מתחילות לזהות את המחשבות שמנהלות אותנו ושולחות אותנו למקרר עשויים לעלות בנו רגשות של כעס ותסכול. "איך זה שאני נופלת…", "זה שוב קורה לי…" יש לי הצעה מפתיעה וחיובית: אל אל תהיו קשות עם עצמכן, תהיו טובות לעצמכן, רק תמשיכו להתבונן ולחפש את המשפטים שעוברים לכן בראש ומתנגדים למציאות.
תכירו את עצמכן עוד, תנו מקום לרגשות שעולים בכן. לתת מקום זה להרגיש אותם לנשום לעצור לרגע בלי מחשבות. להיות. תסלחו לעצמכן. הן בסה"כ חלק מהתרבות בתוכה גדלנו.
לסיכום, מה לעשות?
מודעות, מודעות ועוד קצת מודעות (או מיינדפולנס אם תרצו) זה תמיד השלב הראשון. ככל שתראו את המחשבות האלה יותר הן פחות ופחות ישלטו בכן, תחושת הבחירה והשליטה תגדל, ההשפעה של האוכל עליכן תקטן. האוכל שקודם היה כ"כ מפתה ומזמין ולא יכולתן לו, יעמוד שם כמו תפו"א לא מבושל ישן ורקוב שאין בו ממש עניין. תוכלו לעבור על פניו ללא התייחסות מיוחדת. אולי לזרוק לפח??
כמובן מוזמנים לבוא לעשות תהליך רגשי- לעזור לכם יותר להבין מה עובר עליכם ולקבל עוד כלים איך להתמודד עם האכילה העודפת:)