איך לאכול במסעדה? פתרונות לא שגרתיים

הרבה מטופלים שואלים אותי מה עושים במסעדות??? מה מותר להזמין? מה אסור להזמין? מותר לאכול גם לחם? מותר לאכול בורקס או לא? אז לאכול באירוע? מותר לשתות מיץ? יין? לאכול מטוגן? יש פחד מהחשיפה לפיתויים ולאוכל מיוחד ובשפע והפחד הזה מבקש גבולות ברורים- תגידי לי!!!

הרבה אנשים רוצים ש"יאכילו אותם בכפית", כלומר יגידו להם מה מותר ומה אסור. הסיבה לכך נעוצה בקושי לקחת אחריות אמיתית אנחנו חיים בתרבות שמאשימה. שפחות רואה את עצמנו. כי להרגיש את האכזבה מעצמנו זה כואב ברמות מאוד גבוהות ורובנו באוטומט שלנו נרצה להימנע מזה. ומכאן שיש נטייה להוציא את האחריות למוקד חיצוני( לדיאטנית למשל..) שאולי ניתן גם להאשים אותו אח"כ. אבל איפה באמת, נמצאת האחריות?

כשאנחנו קשובים כל הזמן החוצה, למסרים, למידע, לרציונל…אנחנו הולכים ומתרחקים מתחושת הבטן שלנו. אנחנו בכלל לא מקשיבים פנימה. וכשאנחנו מנסים לאכול פחות, בגלל 1001 סיבות רציונליות "זה משמין"," זה לא כדאי" , "כבר אכלתי את ארוחות הצו'פר שלי", אני מוצאים את עצמינו לרוב אוכלים הרבה מעל המצופה. אחר כך אנו כועסים על עצמינו : "איך הרשינו לזה לקרות?". "ואיזה שמן/ה אני" ו"למה אני לא שולט בעצמי?", ו"למה אני אוכל/ת כמו פרה?" ועוד ועוד.

למה זה קורה?

זה סיפור די פשוט כשחושבים על זה. ברגע שאוכל הוא "אסור" , "מוקצה" ערכו המאגי עולה בעינינו לאין שיעור ואנו רוצים ממנו יותר ויותר. זה כבר לא חתיכת עוגה, זו חתיכת עוגה שתגרום לי להרגיש בגן עדן, ואז שום כמות ממנה לא מספיקה לנו, אנו עסוקים בראשינו בכל מיני מלחמות מול האוכל, ובנתיים הורדנו עוד 2 צלחות. אנחנו לא בכאן ובעכשיו.

מסעדות זה עסק יקר קלוריות, איך שלא ננסה ארוחה יפה לא תהיה פחות מ600 קל', אז מה עושים? אתם רוצים ספר חוקים ? חבל –אבל אין כאן. לפחות לא זה שתכננתם לקבל. וגם אם היה ספר כזה, ממתי אנחנו עושים כל מה שאנו יודעים ומצייתים לכל חוק? האם חסר לנו ידע? אנחנו לא יודעים שמנת פסטה מוקרמת יחד עם קינוח וקולה זו לא ארוחה דיאטטית? אנחנו צריכים לדעת את מספר הקלוריות המדוייק?

אני רוצה להציע לכם רעיונות לחשיבה אחרת, חשיבה שתשחרר מהלחץ והסבל שבא לצד ההנאה. רעיונות שהם ראליים יותר להתמודדות, אלה לא חוקים מה כן ומה לא, אלא איך אני מקשיב לגוף שלי לצרכים שלי, ונשאר מרוצה מכל הבחינות:

  • בוחרים את התדירות בה אנו הולכים למסעדה, בודקים אם באמת בא לי לצאת למסעדה.
  • בוחרים לא להרגיש רגשות אשמה, לא משנה מה- זה לא עוזר, באנו לhהנות!!! רגש האשמה נותן אליבי לאכילה לפחות אני מרגיש רע על כך שאכלתי, אז אני יכול לאכול עוד…
  • יודעים את הנתונים היבשים בצורה כללית(בערך כמות קלוריות, בריא לא בריא)
  • עושים החלטה(מה אנו מזמינים לעצמינו):מה בא לנו, מה יהיה לנו טעים עכשיו ויעשה לנו טוב גם בטווח הארוך וגם הקרוב- מרגישים שלמים איתה
  • אוכלים לאט ובהנאה נוכחים בזמן האכילה, מרוכזים באכילה ובתחושות הגוף.
  • מסיימים לאכול כשמרגישים שבעים ומרוצים.
  • מה עושים אם העודף? או משאירים ומבקשים מהמלצר לקחת את הצלחת או מבקשים לארוז. לא חייבים להתפוצץ ולסיים כי שילמנו על זה. הרי אח"כ נשלם בריבית בעיתית אחרת. אנחנו לא פח זבל.
  • אוכלים שוב בפעם הבאה רק כשמרגישים רעבים- ובוחרים משהו קטן ודל קלוריות
  • מחר יום חדש. לא מקזזים. מתחילים מחדש.
  • אם אפשר תמיד טוב ורצוי לעשות ספורט ממקום של הנאה והקשבה.

מספר דוגמאות לאכילה במסעדות פופולריות ומנות עתירות קלוריות :

מסעדה מזרחית.

צלחת חומוס=800 קל', פיתה 240-300 קל' , כף טחינה מוכנה שטוחה 45 קל', סטייק ממוצע 350-400 קל', עוגה כמו קרם בוואריה כ-350 קל'.

מסעדה חלבית: כריך גבטה עם גבינה וחצילים 400-500 קל', 1/3 בגט עם אומלט 500-600 קל', סלסלת לחמים עם חמאה 500-600 קל', פיצה קטנה 500-600 קל', מרק מוקרם בתוך לחם-800 קל', מוס שוקולד-450 קל'.מנת סלט עם לחם:600-700 קל

מסעדה סינית: אגרול אחד 150 קל', מנת נודלס 400 קל', בננה מטוגנת 300 קל, מנת בשר בחמוץ מתוק 350-500 קל'סושי 60-8(קל' ליחידה גדולה)

את ההחלטה אנו עושים בינינו לבין עצמינו בדיאלוג הפנימי. כדאי לנו לעשות סוג של חשבון נפש קצרצר ולנסות להחליט מה בא לי לאכול, מה בריא לי ונכון לי, כמה אני רעב עכשיו, האם אפשר להוזיל את המנה מבחינה קלורית למשל לא לבקש תוספת גבינה על הפיצה, או לבקש את הסלט בלי אגוזים, ועדיין ליהנות מהארוחה. מה ניתן לצמצם מסביב למנה העיקרית, שתייה, לחם מיותר. לעשות החלטה, להפעיל איפוק שמשלב חמלה ליכולות שלנו וכל מה שהחלטנו הוא טוב, כי הוא מה שאפשרי לנו כרגע, ולכן עלינו לקבל את החלטתנו בהשלמה.

השלמה תתן לנו תחושת הנאה ורגיעה, נוכל לחוש את תחושת השובע, ליהנות מהארוחה ולקבל בפעם הבאה חופש בחירה. לפעמים נרצה פיצה ולפעמים גם סלט יספיק. למי שיש חופש אמיתי לבחור, והוא קשוב לגופו, לא תמיד ירצה מתקיים ואוכל שמן, הוא יראה שהמזונות האלה ילכו ויצטמצמו מבחירה טבעית ואוטנטית שלו. הוא כבר לא בפיצוי, הוא במקום אחר.